ברוך הבא, אורח
עליך להירשם לפני שתוכל להגיב באתר.

שם משתמש/דוא"ל:
  

סיסמה
  





חיפוש בפורומים

(חיפוש מתקדם)

סטטיסטיקות פורום
» משתמשים: 84
» המשתמש החדש ביותר בקהילה: דרור מיטל
» אשכולות בפורום: 384
» תגובות בפורום: 1,726

סטטיסטיקות מלאות

משתמשים מחוברים
יש כרגע 5 משתמשים מחוברים.
» 0 משתמשים | 5 אורחים

אשכולות אחרונים
קריאה למנחים לדרקוניקון
פורום: דרקוניקון 2017
תגובה אחרונה: יואב קוזניוק
07-07-2017, 06:54 PM
» תגובות: 2
» צפיות: 138
פרטים יבשים
פורום: דרקוניקון 2017
תגובה אחרונה: שחר ליברמן
06-25-2017, 01:04 PM
» תגובות: 0
» צפיות: 97
הלארפ נדחה
פורום: לאר"פ המלך השתגע
תגובה אחרונה: טל רמתי
06-08-2017, 02:28 PM
» תגובות: 0
» צפיות: 213
הרשמה
פורום: לאר"פ המלך השתגע
תגובה אחרונה: טל רמתי
06-08-2017, 02:27 PM
» תגובות: 7
» צפיות: 1,163
כל המשחק על רגל אחת
פורום: לאר"פ המלך השתגע
תגובה אחרונה: טל רמתי
06-01-2017, 02:21 PM
» תגובות: 1
» צפיות: 312
נפתחה הרשמה!
פורום: לאר"פ המלך השתגע
תגובה אחרונה: טל רמתי
06-01-2017, 01:50 PM
» תגובות: 0
» צפיות: 181
תאריך ושעה
פורום: לאר"פ המלך השתגע
תגובה אחרונה: טל רמתי
06-01-2017, 04:03 AM
» תגובות: 0
» צפיות: 247
מנדט השמיים
פורום: לאר"פ המלך השתגע
תגובה אחרונה: טל רמתי
05-18-2017, 12:35 AM
» תגובות: 0
» צפיות: 227
מכאניכה
פורום: לאר"פ המלך השתגע
תגובה אחרונה: טל רמתי
05-18-2017, 12:15 AM
» תגובות: 2
» צפיות: 301
אז מה אפשר לשחק?
פורום: לאר"פ המלך השתגע
תגובה אחרונה: טל רמתי
05-17-2017, 11:59 PM
» תגובות: 0
» צפיות: 170

 
  רפיק חאלבי (דמות נשגבים שלי)
נכתב על ידי: גל ירון - 02-09-2016, 01:14 PM - פורום: הבימה המרכזית - אין תגובות

זה חלק מהסיפור רקע של הדמות שלי במשחק נשגבים.

סיפור אהבה ופרידה בין רפיק לסאמר
זה התחיל כאשר שבט הקורבו נתקל בשבט הבאנום, שבט הקורבו אסף במסעותיו מתכות בכללי ומתכות קסומות, איתן הוא הכין כלי נשק, כרכרות יותר עמידות.
שבט הבאנום היה שבט של רועי צאן, הכנת גבינות בשר. לשבט היו מרעות של כבשים עזים ופרות.
הוא הכין חלב ופרוות חמות לחורף.
לשני השבטים היה מה לתרום אחד לשני, מצד אחד נשקים מתכות והגנה מצד שני פרוות אכול ומכור חום בחורף הקר.
שבט הקורבו איבד הרבה דג'אלות בחורף לקור, הם לא תמיד הספיקו להתארגן על פרוות ולכן דג'אלות רבות לא שרדו, שניפגשו לראשונה עם שבט הבאנום, בני שבט הקורבו ידעו שהם יכולים לתרום להם הגנה נשקים וציוד עזר, ושבט הבאנום ידעושהם יכולים להעזר מאוד בשבט הקורבו ושיש להם מה לתרום.
אני ראשי השבטים התיישבו וחשבו איך הם יכולים לעבוד בשיתוף פעולה, ואחרי הרבה רעיונות שעלו ונפסלו, ראש השבט הבאנום האלה את רעיון החתונה, וככה השבטים היו מאוחדים.
בהתחלה ראש שבט הקורבו לא אהב את הרעיון והיה נגדו אבל לאחר חשיבה מרובה והבין שזו הדרך היחידה באמת לעבוד את החורף הקרוב הסכים לרעיון.
לקחו חמישה גבריים משבט הקורבו וחמישה נשים נשבט הבאנום, הזוגות התחקלו ועברו להתגורר בשבט האחר.
שני ראשני המשפחות היו מאוד שמחים, הרעיון היה טוב, שני ראשי השבטים האמינו כי הדרך נישואין הקשר בין השבטים יהיה מחובר לנצח ושיתוף הפעולה בין השבטים יהיה טוב חזק ואמין.
בין הזוגות ששודכו, היו רפיק משבט הקורבו וסאמר משבט הבאנום.
חגיגות הנישואין היו גדולות ומדהימות, ריקודים אוכל ושתייה עד שעות הבוקר הקטנות, שירים מסביב למדורה אחרי שהחגיגה הגדולה נגמרה, ויום למחר איחוד השבטים הגדול, לפי ההסכם חלק מזוגות יגורו בשבט הבאנום וחלק מהזוגות יתגוררו בשבט הקורבו.
רפיק עבר לגור עם סאמר בשבט הבאנום, רפיק ארז את חפציו המועטים, נישק את אמו ואביו לשלום ויצא מהבית, בפעם הראשונה בחייו רפיק לא יתגורר יותר אם אביו ואימו השבט, בפעם הראשונה רפיק מתרחק מהשבט לשארית חיו, כמובן שיבוא לבקר את הוריו אבל זה לא יהיה כמו לגור איתם, עכשיו לרפיק צריך לדאוג לאישתו החדשה ולשבטו החדש שקיבל אותו בפנים חמות ומקבלות.
רפיק מאוד התרגש, הוא היה מבולבל ולא ידע בעצם איך להתנהג בשבט החדש, הבאנום.
לאט לאט למד רפיק את ההרגלים של שבט הבאנום מזמני תפילות, לארוחות, ולסגנון העבודה השונה. בשבטו הקורבו רפיק עבד אדמה, שיבח את העצים והשיחים כדי שעד החורף הקשה יתנו את פירותים וירקותיהם, לתקופת חורף קלה.
בשבטו החדש, רפיק למד לחלוב עזים, לגזור צמר מכבשים ולרעות צאן, העבודה הייתה פחות פיזית והרבה יותר קלה מהבחינה הזו, אבל מאוד מאוד זרה לרפיק.
לאט לאט הוא למד את העבודה והצליח להכנס לחיי השבט התקניים, בהתחלה ברחו לי לפעמים העזים והיה יוצא לרדוף אחריהן, לפעמים היה פוצע קלות בגזיזה את הכבשים ומכאיב לעזים בעתינים כאשר היה חולב אותן, אבל לאט לאט למד אפיר את העבודה והצליח בה.
בביתו שלו, הוא וסמאר התחילו לבסס את הקשר, בהתחלה לא היו ישנים באותה המיטה, כי הם לא באמת היו מחוברים ולא היה להם זמן להכיר, החתונה התרחשה מאוד מהר.
לאט לאט למד את צרכיה של סאמר וידע לתת יחסוך לדעותיה.
אחרי תקופה החליטו הזוג לישון ביחד, בפעם הראשונה בחיהם גם רפיק וגם סאמר משתפים את מיטתם עם מישהו אחר עם גוף זר אחר.
גם רפיק וגם סאמר עדין לא נגעו בגוף אחר, ולא ממשהו את האהבתם לגוף של מישהו אחר.
בלילות הראשונים הזוג השתדלו מאוד לא לגעת אחד בשניה ולישון רחוקים כמה שרק אפשר.
לאט לאט רפיק התחיל לראות שלפעמים סאמר רועדת במהלך הלילה מקור אז היה מכסה אותה.
כאשר היה עושה זאת, ידיו של רפיק היו נודעות בגופה הרך והעדין של סאמר, בכתפייה, בטנה ולפעמים ג בחזה. זאת הפעם הראשונה שנגע ככה באישה, זה גרם לא להרגשה לא מוכרת ולא ברורה.
מדי פעם שרפיק לא היה מצליח לישון, היה מסתובב אליה, מסתכל אליה כשישנה, שלווה רגוע.
נשימותיה היו סדירות ועמוקות, כאשר שאפה אויר רפיק ראה את בטנה וחזה עולים ומתמלאים באוויר, וכאשר שאפה ראה את ראותיה וחזה מתרוקנים ומתכוננים לשאיפה הבאה.
רפיק היה בוחן את גופה ופניה, הביט בנקודות שמלוות אותו ואותה כן חייו.
כל כך דומות ועם זאת כל כך שונות, ממוקמות שונה באייבירים בגוף. נקודותיו של רפיק היו מסביביו לענייו, ללחיים, מסביב לפופיק מסביב לברכים ולקרסולים, ואפילוקצה לשונו הייתה מנוקדת.
בשונה ממנו לסאמר נקודות היו שונות אבל היה יכול לספור רק את מה שראה בחלקי גופה החשופים, כי מעולם עדין לא ראה אותה עירומה או כל אישה.
נקודותיה של סאמר היו מסביב לאוזניים, מסביב לפיה וקצות אצבעותיה המנוקדות.
לאט לאט רפיק וסאמר התחילו להתקרב פיזית עוד ועוד, הוא עבר ללחבק אותה בלילות קרים, במקום לכסות אותה בשמיכה, היא הייתה מתעתפת בזרועותיו הקצרות אך החסונות.
לילה אחד, שנכנסו שניהם למיטה והתחילו להתעטף אחד בשניה, הביטה סאמר עמוקות לתך עניו של רפיק
ושלחה את שפתיה החרחרות לכיוון שפתיו ונשקה לו, המגע לרפיק היה מוזר לא ברור אך נעים רך וענוג.
הם התעלסו והתנשקו במרץ גופה היה רך ונעים, שדייה היו עגולים פטמותיה היו זקורות רפיק גילה נקודות חדשות על גופה, למשל מסביב לפטמותיה היו מנוקדות וגם בתי השחי שלה היו מנוקדות, והמקום שהכי מצא חן בעני רפיק, היה ישבנה שהיה מנוקד גם הוא.
המגע היה סוער ביניהם ורפיק הרגיש משיכה עזה כלפיה והרגיש אותו הדבר מצידה, אחרי כמה שעות של מגע, של אהבה וחיבה נרדמו השניים מחובקים ואוהבים, לתוך הלילה.
הם התעוררו בבוקר, מחובקים אחד בשניה, רפיק נשק לה על הלכי והיא נשקה לו בחזרה.
אחרי ככמה ימים החלה לרגיש סאמר לא טוב, בבחילות ורעידות, שאמנית השבט ההכריזה שסאמר בהריון.
השבט שמח וצהל, באותו הלילה הייתה חגיגה גדולה עם שתייה, אוכל, ריקודים שירים והרבה הרבה שמחה.
רפיק וסאמר היו מאוד שמחים אך מבולבלים, ולא ידעו איך להתמודד עם עניין התינוק.
הזמן עבר ובטנה של סאמר גדלה וגדלה, נשות השבבט המבוגרות והמנוסות עזרו לסאמר לעבור את הימים הקשים.
בבוקר עבודה אחד בזמן שרועי הצאן היו בחוץ צפו בשיירה מתקרבת.
הם לא יכלו למנות את כמות האנשים שהיו בשיירה אבל ראות כמה וכמה סוסים רכובים, ומה שנראה כמו כרכרה גדולה עמוסה עם משהו לא ברור.
רועי הצאן התחילו לחזור ולהתריע בפני השבט שמשהו מתקרב, וככל שהם התקרבו ככה הבינו כמה השיירה הזאת עמוסה, הכרכרה נשאה אנשים, לא היה ברור עם הם בכלוב ונעולים, ומסביבה היו סוסים שהיו רכובים עם מה שנראה כמו שומרים חמושים, בחרבות אלות מגנים ושריונות.
ברגע זה הבינו שמדובר בשיירה לא חברותית והם בעצמם התחמשו לחרבות קצרות ופגיונות.
ראש השבט הורה לכל התושבים לעזוב את כל מה שהם עושים ולהתכונן, רפיק לקח את חרבו שלו, ואמר לסאמר להישאר באוהל ולא משנה מה קורה לא לצאת ממנו.
השיירה התקרבה יותר ויותר, וכאשר הכרכרה הגיע הבינו בני השבט במה מדובר.
היה מדובר בסוחר עבדים ידוע לשמצע בשם אפולבי. הוא היה שוכר עבדים ידוע ברחבי הדרום שהוא ובצוויתו הגיעו לשבטי דג'אלות השתלטו אליהם ולקחו את כל אנשים השבט למשכר בעיר נקסוס.
הם התחילו לכתר את אזור השבט, העדלה שלו הייתה ריקה, זה היה ברור למה הם הגיעו, שלפו נשקים.
אפוליבי התקדם לכיוון השבט וצער בכל רם וברור ועמוק, שכל הדגאלות הצטרפו אליו בשקט או שהם יתקפו.
בני השבט שכבר היו חמושים ומכנים לקרב לא הלכו איתו בשקט והחל הקרב, לפידים בוערים התחילו להיזרק על האוהלים, חצים נורו ופגעו בדג'אלות חלקן נהרגו על המקום וחלקם היו צריכים עוד מכה אחת או שנים כדי למות.
רפיק שראה את אחד מעובדי השכרים נכנס לאוהל שלו ושל סאמר רץ לכיוונה של סאמר, הוא התחיל לשמוע צעקות ואת צרחותיה של סאמר, הוא נכנס במהרה וראה אותו כמעט משסף את גרונה של סאמר.
רפיק זינק אליו בלי לחשוב פעמים והם התחילו להאבק, שני החרבות היו מוטלות על הריצפה והם נאבקו באגרופים ובעיטות, מה שרפיק היה פחות מיומן בו, ולכן די במהרה הפסיד.
העובד הוציא את רפיק ואת סאמר מחוץ לאוהל, ואפולבי שלח אותם ישירות לכרכרה, יחד עם כל המעטים מהניצולים של הקרב.
רפיק הרגיש חלחלה בגופו הוא הרגיש את היאוש עולה בליבו, הכניסו אותו ואת סאמר לתאים נפרדים, הנשים היו בכלוב אחד והגברים בכלוב אחר, הכלובים היו צפופי ודחוקים, האסירים היו כבולים באזיקים ושרשראות אחד לשני.
האוכל לא הספיק ורפיק נתן חלק מהאוכל שלו לסאמר, לעשות את הצרכים שלהם היו צריכים להשתמש בסיר קטן.
המסע לכיון נקסוס היה ארוך ומפרך, הקור מאוד השפיע. התנאים המחפירים והיחס המזלזל משפיל ומעליב מצד אפולבי ואנשיו לא עזרו למצב רוחם של כולם.
והחודשים עברו, וסאמר כבר נכנס לשלב הריון מתקדם, בטנה גדלה, לפי ספירתו של רפיק הייתה צריכה להיות כבר בחוד ה8-9 להריונה, ולילה אחד שהצליחו לישון, שמע רפיק צרחות וזעקות מכיוון כלוב הנשים, שהסתכל ראה את נשות הכלוב עוזרות לסאמר ללדת את תינוקו, רפיק בטנו התהפכה דמעות החלו להציף את עניו, ניסה להוציא את ידו מהכלוב כדי לתמוך באהבתו אבל לא צלח ידו הייתה קצרה, ברגע זה הרגיש כל כך חסר עונים, וכל כך כעס על עצמו.
אפולבי ואנשיו שהיו חסרי רחמים התעוררו מהרעש והתחילו לצרוח שקט ולהכות את הכלובים, הנשים ביקשו מים ובדים בדביל התינוק, אך קיבלו סירוב, ובתוך ותכן הם ידעו שהסיכוי לעזרה הם קלושים, אפיק שהוריד מייד את חולצתיו זרק אותה לכיוון הנשים, כדי שיהיה לתינוק.
תחת הלחץ מצד אנשיו של אפילבו, ותחת התנאים הגרועים הלידה הייתה קשה, בסוף התינוק נולד, היה זה בן, רפיק שהיה כל כך נרגש לא ידע מה לומר, סאמר הסתכלה אליו מבעד הכלוב לתוך עניו והוא הרגיש את הפחד בענייה, איפה התינוק יגדל, האם הוא צריך לגדול לתנאים כאלו? אבל מבחינו של רפיק הוא הרגיש שהילד הזה ישרוד ולא משנה מה.
אפילבו התעורר מהצעקות, ויצא אחוצה מהאוהל שלו, לכיוון הכלובי העבדים, הוא ראה את התינוק במו עניו, הוא פתח את הכלוב של הנשים, חטף את התינוק מידיה של סמאר והכריז שהתינוק הזה ישאר בשטח וישמש כאוכל לטורפים של הלילה. רפיק אחל להשתולל לבעוט בכלוב ולנסות להשתחרר אך לשב, רפיק צעק לאלפיבו שלא יעז לזרוק את התינוק, וראה את הדילמה בעניו של אפליבו, ואז הוא הציע הצעה, נחכה שלושה ימים, אם התינוק יצליל לשרוד אותם הוא לא ישאיר את התינוק בשטח ויקח אותו איתכם לנקסוס, אבל אם התינוק לא יצליח לשרוד ויהיה לעול על המסע לנקסוס הוא ישאר פה בשטח וימות.
השלושה ימים האלו היו מאוד קשים לרפיק וסאמר, רפיק לא החזיק את התינוק שלו מעולם. התינוק כמעט ולא הצליח לשרוד, והיה חולה זה היה ברור, סמאר שבעצמה בקושי אכלה בקושי הצליחה להניק את התינוק,אבל הוא שרד, בקושי רב אבל שרד.
במהלך המסע החליטו סאמר ורפיק על שם.שמו של התינוק היה אלינפה שאומר בשפת האש " הוא איתנו"
המסע המשיך והימים עברו, הילד בקושי הצליח להתפתח ולגדול אבל כבר ראו את נקסוס בדרך.
רפיק חשב על ניסיון בריחה אבל הבין שאין כל סיכוי שהוא וסמאר ואלינפה יצליחו לשרוד את השממה של המדבר לבדם.
בלילה האחרון למסע שכבר היו בפעתי העיר נקסוס, אמר רפיק לסאמר, שהם חייבים להישאר ביחד אסור לתת לו למכור אותנו בנפרד, אבל לצערו של רפיק לא כך היה.
הם הגיעו לשוק התחילו להעמיד את כל הדג'אלות על במה קטנה והמחירות התחילו סכומים נזרקו באויר, הדג'אלות הראשונות מנכרו. רפיק ניסע לכנע את אילבו למכו אותם כמשפחה אחת, אבל ללא הצלח.
הראשונה שעלתה הייתה סאמר יחד עם אלינפה, המכירים נזרקו, לאויר, והם מנכרו מאוד יקר בגלל שהיו שניים, ואפילבו לקח מחיר כפול, ברגה שהחליטו על מוכר, עלה רפיק על הבמה וקרה בכל לאותו הסוחר שיקנה גם אותו, הוא הסביר בכל רם על הבמנה הקטנה והרעועה מעץ שהם משפחה וזאת אישתו ובנו, אבל לאותו קונה לא היה מה לעשות עם ראפיק ולכן וויתר עליו והוא נמכר לקונה אחר.
הקונה של רפיק הוא אדם גבוה מאוד בעל שיער לבן לבוש בבגדים מעוצבים.
"החווה ממקומקת באזור הדרומי בין סלארן לקריגהסת, החווה ממוקמת בתך עמק החווה עסקה בגידול אורז.
האחוזה גדולה ומרווחת, עשרות חדרים, מטבח מאובזר וחדר אוכל מפואר.
האחוזה הייתה עשויה מאבן וחיפוי חיצוני של עץ. הגג היה בצבע אדום עז.

הסיפור נגמר קצת באמצע, החלק הבא הוא כבר המשך שלא קשור לסיפור של רפיק וסאמר.

הדפס

  ריקודים ביער
נכתב על ידי: טל רמתי - 02-08-2016, 02:47 AM - פורום: פרוייקטים אישיים - תגובות (13)

:חציל:
מנסיוני ריקודים בקהילה זה קצת מביך בהתחלה ואחרי זה ממש כיף
בעיקר כשמבינים שכולנו חנונים שלא יודעים להזיז ת'תחת
זו הזדמנות טובה ללמוד ולפתח skill חשוב לחיים, שלא להרבה מבני דורנו יש,
וככה מפתחים חוש קצב, ויכולת להזיז קצת את הגוף, ולהיות מודעים לו (ועוד כל מני בו^&#ט של העצמה עמית).

עכשיו לארגן סדדנאות ריקוד ידרוש קצת מאמץ, קצת משאבים, וקצת טובות.
אז בואו נבדוק מה בכלל אתם רוצים (תענו בתגובה):

1) עד כמה אתם רוצים ללמוד לרקוד (1-5)
2) איזה מהסגנונות ריקוד הייתם רוצים ללמוד*: ריקודי ימי הביניים, סלסה, ריקודים אירים, ריקודים (סלוניים) אירופאים (ואלס, טנגו), ריקודים (סלוניים) לטינו-אמריקים (צ'ה-צ'ה-צ'ה, סמבה, פסדובלה), סווינג, ריקודי עם, אחר
3) איזה יום בשבוע מתאים לכם ואיזה שעות (בערך)
4) כמה הייתם מוכנים לשלם בשביל לתמוך בפרוייקט 5-35 ש"ח (זה יקבע את מגוון הריקודים שאפשר ללמד)


* אפשר יותר מאחד, כל סגנון שירצו ללמוד נעשה עליו בין מפגש אחד לשלושה, ואז נעבור למשהו אחר



אז, אנו בהמוניכם, לא תצביעו אני לא טרח לארגן כלום.

הדפס

  Howling Wolf(ציור)
נכתב על ידי: יואב קוזניוק - 02-08-2016, 01:18 AM - פורום: הבימה המרכזית - אין תגובות

İmage

הדפס

  ברנרד פאוסטוס - דמותי מהעולם שהיה
נכתב על ידי: תומר גיל - 02-08-2016, 12:50 AM - פורום: הבימה המרכזית - תגובות (1)

אז חשבתי על הרקעים שהשקעתי בהם הרבה ללאר"פים או לסשנים, ועל איך שהם מתבזבזים על 2.14 בממוצע שקוראים אותם ואחרי זה שוכבים אצלי בדרייב ולא עושים כלום. אני חושב שברקעי דמויות זה הביטויים הכמעט יחידים של היצירתיות המועטה שלי, אז חשבתי... למה לא לפרסם אותם בבימה?
אשמח מאוד אם תחוו דעתכם: הדמות מעניינת/לא? מה חסר? מה מיותר? יש טעם להשקיע בדמות ככה? איך הכתיבה שלי באופן כללי?
מקווה שתהנו :)

ברנרד פאוסטוס (Bernard Faustus)



"בתקווה ובביטחון, בתחייה אל חיי נצח דרך יֵשוּע אדוננו, אנו מפקידים בידי ריבון העולם את אחינו ג'ים גרייבס ומניחים את גופתו באדמה, עפר לעפר, אפר לאפר, אבק לאבק. יְבָרך אותו האל וישמרהו, יָאֵר האֵל פניו אליו וִיחוּנֶהוּ, יִשָׂא האֵל פניו אליו וְיָשֵׂם לו שלום"


זהו שמי. לפחות עכשיו. שמי האמיתי היה ג'ים גרייבס. נולדתי לפני 19 שנים בלונדון, בשכונת וויטצ'אפל (Whitechapel), אותה שכונה של העניים. ואכן, באופן לא מפתיע נולדתי למשפחה ענייה. לדידי, הואכל לעולם לא היה באמת מספיק, וכמעט אף פעם לא היו ממתקים. וכל זה בגלל חוסר כסף. הרי שמעתי על ילדים עשירים ממשפחות האצולה, שמקבלים כל כך הרבה, והם יכולים לאכול כמה שהם רוצים. אבל אני? אני עני, ולא היה לי דרך לשנות את זה. והכל בגלל ההורים שלי. אבי, ג'יימס גרייבס, היה קברן בבית הקברות סט. מארי שליד הקפלה הלבנה שעל שמה נקראה השכונה, ואמי, האנה גרייבס, הייתה מוכרת פרחים עם עגלה שאיתה היתה הולכת לרחוב (הרבה פעמים היא היתה זו שסיפקה פרחים להלוויות שאבי ארגן וניהל). אני הייתי הבכור מבין 6 אחים (ועוד 3 שלא שרדו), וכמובן שאני התמנתי לשולייתו של אבי, ובעתידי הייתי אמור להמשיך את עבודתו. כבר מגיל קטן עזרתי לאבי עם המתים, אך זה לא הפריע לי, אולם כשהתבגרתי, הבנתי שאלו אנשים מתים שאני שוטף ורוחץ ומסדר. מאז נרתעתי מהמוות והתחילו לי סיוטים כל כמה לילות. לעבוד ככה היה לי קשה אבל אבא שלי הכריח אותי. מה כבר יכלתי לעשות?


כשהייתי בן 10 אבא שלי אמר לי שהוא מתכנן שאני איקח חלקים יותר נרחבים ב"עסק המשפחתי" כמו שהוא עשה וכמו שאביו לפניו עשה. הוא אמר לי ש"קברנות זו 'בודה מכובדת, לא משנה מה 'רבה אנשים חשבו בעבר. 'נחנו מטפלים במתים, ומנקים אותם לפני הקבורה. ותחשוב איזו מחשבה 'חמדה זו, שיום אחד 'תה תטופל בידי מישו כשתמות." ברגע שהוא אמר את זה, החוורתי והיה קשה לי לנשום. התגלה בעיניי חזון אימים, של גופתי השוכבת דוממה וקרה בארון קבורה, וילד קטן שנראה כמוני מטפל בי. חזון זה היה כה מבעית, שבו במקום קרסתי על הרצפה, בדמעות הזולגות מעיניי הסתכלתי על אבי שהיה מעט המום מהשינוי הקיצוני במצבי, וצעקתי עליו "לא! אני לא מוכן לעשות את זה! אני לא רוצה שאף אחד יטפל בי כשאני אמות! אני לא רוצה למות! זה מפחיד! נמאס לי! אני לא רוצה להיות קברן! זו העבודה הגרועה ביותר בעולם!. פניו של אבי היו בצבע אדום-סגלגל של חבורה כואבת, וורידים במצחו התבלטו ופעמו כמו תופים. "לא רוצה להיות קברן?! מי שואל אותך, חת'כת ילד מסריח! אני עובד בקברנות, כפי שאבי עבד וכפי שסבי עבד לפני אבי, ואתה, ילד, אתה הולך להיות קברן!" "לא! נמאס לי להיות עני ולטפל במתים! אני לא הולך להיות קברן!" אבי ניגש אליי החזיק אותי בגרון ביד אחת והרים אותי תוך כדי חניקתי. "אתה הולך להיות קברן חרא קטן, ואין לך שום מילה בנושא!" "לא!" הצלחתי להפיק מגרוני החנוק וחסר האוויר. פניו של אבי התבלטו באור המנורה שהיתה על השולחן מאחורי; הם נראו כמו פניו של אחד מהשדים שתוארו בחלונות הקפלה הלבנה שלידנו. עיניו התסכלו בי בזעם נורא, בזעם שבו אלוהים מביט בחוטאים הגדולים ביותר, אני בטוח. אוויר לא נכנס לי לריאות ונקודות שחורות ריצדו בשולי ראייתי. בלחישה רמה הוא אמר "תגיד. את. זה. שוב." אולם עכשיו לא יכולתי להוציא מילים מהפה ורק חרחרתי לעברו. הוא עזב אותי ונפלתי לרצפה, משתנק ומתנשם, שואף את האוויר היקר לריאותיי. כשחזרתי לנשום כראוי, הסתכלתי לו שוב בעיניים ואמרתי לו "לא. אני הולך לעשות משהו טוב יותר, ולהפסיק להיות עני שרוחץ אנשים מתים!".
הוא נתן לי סטירה אחת משמאל ועוד אחת מימין, בכל הכוח. "לא..." סיננתי בין שפתיים נפוחות. לאחר מכן הוא המשיך להרביץ לי עם החגורה שלו, משאיר סימניפ אדומים כחולין וסגולים על גופי. אחרי כל מכה יכלתי רק להגיד "לא" חלוש.
לאחר זמן שנראה כמו שנים, הוא תפס אותי שוב באוויר, אבל הפעם מהבגדים. הייתי חבול כולי, ומדמם מכמה מקומות. "זו ההזדמנות האחרונה ש'ך, ילד. 'תה א'ולך לא'יות ילד טוב ולא'פוך לא'יות קברן, שמעת?!" הפעם, לקחתי את כל תסכוליי ופחדיי וצעקתי עליו "לאאאא!". הוא הסתכל עליי עמוק בעיניים, ולחש "אז אתה לא הבן שלי יותר", הטיח אותי בקיר אחר, והלך.
לאחר מכן חזרתי הביתה, ואמי רצה אליי. על פניה ראיתי חבורה גדולה, אך היא טיפלה בפצעיי וסיפרה לי שהיא דיברה עם אבי ואני לא אושלך לרחוב. היא כל הזמן ניסתה לשכנע אותי לחזור בי, אבל רצוני היה איתן.


וככה במשך שנה חייתי בבית כשאבי מתעלם ממני לחלוטין. חיפשתי כיוון חדש לדרכי, אבל לא הצלחתי לחשוב על דרך שבה לי יהיה הרבה כסף, מהיותי בן המעמד הנמוך. כל כך חמדתי את דבריהם של האצילים! כסף, זהב, אוכל, מעמד, תרופות וחיים טובים! זו הייתה מנת חייהם של ברי המזל, ואילו אני - אני הזבל הנחות ביותר. כל כך רציתי לחיות איתם… ואז זה היכה בי, הדרך שבה אוכל להיות כמוהם - לשרת אותם! ואם אהיה משרת טוב, אקבל יחס טוב ואוכל טוב וחיים טובים! זה הכי קרוב שאני יכול להגיע אליהם!
כשחלומי החדש ממלא את ראשי, התחלתי להתכונן. התייעצתי עם האב פיליפ, הכומר מהקפלה, לגבי מה משרת צריך לדעת ומה לעשות. רחמיו של האב פיליפ נכמרו עלי, והוא לימד אותי קורא וכתוב, כישור נדיר בקרב ילדים ממעמדי, ונימוסים בסיסיים.
וכך יצאתי ללונדון הגדולה לחפש לי משפחה טובה שאוכל לשרת. אך מזלי לא האיר לי פנים - בכל מקום שאליו הלכתי סירבו לי ואמרו שאין הם רוצי בי. גרתי ברחובות עם עוד כמה ילדים. שם פגשתי ילד נחמד בשם ברנרד פאסוטוס, יתום שהוריו היו משרתים של לורד גדול והם מתו בשריפה בביתו של הלורד. ברנרד, שחונך בידי הוריו להיות משרת, לימד אותי כל מה שהוא ידע - ולמרות שזה לא היה הרבה, זה הגדיל את סיכויי להיות משרת במשפחה אצילה.


יום אחד נער שליח הגיע למקום שאנחנו התגוררנו בו (בית חרב, לא משהו מפואר), ומסר שיש לו הודעה לברנרד פאוסטוס, בנם של משרתים ששירתו באחת מאחוזות משפחת סימור. אמרתי שאני אמסור לא את ההודעה והוא מסר לי הודעה כתובה. למזלי ידעתי לקרוא לכן החלטתי להציץ ולראות מה כתוב כל עוד ברנרד לא בסביבה (הוא היה עסוק בלקבץ נדבות באותו זמן). בהודעה היה כתוב משהו בסגנון הזה:


"ברנרד פאוסטוס היקר,
הצטערתי לשמוע על פטירת הוריך בשריפה שפרצה בביתו של קרובי,  ואני משתתף בצערך. בנוסף הצטערתי לשמוע שכעת אתה גר ברחוב, מחוסר בית ומחוסר הורים. בתור בנם של משרתיו של קרובי (משרתים מצוינים, לפי מה ששמעתי ממנו) אני רוצה להציע לך לעבוד אצלי בתור משרת.
אם אכן ברצונך לעשות זאת, בוא ביום רביעי 21 לספטמבר בשעה 14:00 לכניסה לתיאטרון הגלוב. יחכה שם אדם ממשק ביתי לאסוף אותך, אמור לו שהלורד סימור הזמין אותך.
אני מקווה שתיענה להזמנתי הנדיבה,
הלורד סימור"


קראתי את המכתב בתדהמה. הנה, הדבר אשר השתוקקתי לו יותר מכל, והוא בידיו של ברנרד! ולמה? כי הוא נולד למשפחה הנכונה! הזעם והקנאה רתחו בי. איך יכול להיות אלוהים בשמיים שעושה שהחיים יהיו כל כך לא הוגנים?! באותו רגע הבנתי שאני מסרב להאמין בקיומה של ברייה כזו. לא יתכן שאלוהים יעשה מצב כזה לא הוגן. ואז, צצה בראשי מחשבה. אף אחד לא יודע איך נראה ברנרד פאוסטוס. הם לא יבחינו בין יתום מרופט אחד ליתום מרופט אחר. גם ברנרד לימד אותו כל מה שהוא ידע, אז הם לא יבחינו בחוסר ידע שיחשוף אותי. הרעיון היה מהמם. אולם הייתי צריך לוודא שברנרד עצמו לא יעשה לי בעיות, ולקבור את ג'ים גרייבס. גם ידעתי שהזדמנות כזו לא באה בלי הקרבה מסוימת, הרי תמיד מודים לאל בכנסייה על הדברים הטובים שקורים. אבל לא ככה אלוהים פועל ואני לא האמנתי בו. ואז חשבתי על פיתרון והבנתי מי הביא לי את ההזדמנות הזו, מישהו ששירתתי בלי ידיעתי עוד מהיותי ילד קטן - המוות. אני אהרוג את ברנרד ואקח את מקומו, ובכך ג'ים גרייבס ימות. ברנרד היה אמור למות עם הוריו, היה זה מזל בלבד שהוא חי.זו תהיה מתנתי למען המוות, ובכך אשלם על ההזדמנות הנהדרת שהעניק לי.


כשברנרד חזר באותו יום, הוא הראה לי שהוא אסף 3 פני באותו יום מנדבות. הוא שמח כי הוא יוכל לקנות אוכל, ולא לאכול מהאשפה שוב. "אתה יודע ברנרד? היום בא לפה שליח וחיפש אותך" "באמת? מה הוא רצה?" "רוצים אותך במקום כלשהו, ואני אעזור לך להגיע לשם, ג'ים" "ג'ים, הכל בסדר? בפעם האחרונה שבדקתי אתה היית ג'ים ואני הייתי ברנר-" זינקתי לעברו עם מוט ברזל מחודד שהכנתי מראש. הפלתי אותו על הרצפה והתיישבתי עליו כך שהוא לא יוכל לקום. "ג'ים מה אתה עושה?! הצילו!" "מהיום אתה ג'ים ואני ברנרד. וג'ים גרייבס מת היום!" צעקתי ודקרתי אותו בחזה עם מוט הפלדה, ואז שוב, ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב… דמו ניתז על חזהו, המוט, ידיי ופרצופי. כשסיימתי ראיתי אותו שוכב שם, קר ודומם, כמו שראיתי את כל אותן הגופות האלו פעם. מחשבתי הראשונה היתה שהקברן שיטפל בו מסכן, כי הוא יצטרך לנקות אחרי הבלאגן שלי. המחשבה השנייה הייתה שזהו קורבן שאדוני המוות ירצה בו. בלהט זעמי כל פחדי מפני המוות נשכח ממני. מלמלתי לי את תפילת ההשכבה האחרונה [ראה בתחילת הרקע], ולקחתי את כספו ואת ציודו המועט של ברנ-... ג'ים. ניקיתי את ידיי ופרצופי שהוכתמו בדם, והלכתי משם. לא טרחתי לטפל בגופה, ימי הקברנות שלי נגמרו באופן רשמי באותו יום. חוץ מזה, זו לונדון - למי יהיה אכפת מעוד גופה של ילד?


הלכתי עם משרתו של לורד סימור, והוצגתי בפניו. המשרתים האחרים לימדו אותי איך אני אמור להתנהג, איך לקוד נכון (כמצופה ממשרת במשפחת אצולה המכובדת כמו משפחת סימור), וכאשר הלורד מצווה עלי יש לענות לו: Yes, my lord.
עבדתי קשה והצטיינתי. עליתי בתפקידים, ומצאתי את מקומי בקרב משפחת סימור. אם מישהו שאל על עברי אמרתי שאני לא זוכר מה קרה, רק יודע שהייתה שרפה בה הוריי מתו, ומאז גדלתי ברחובות עד שהלורד סימור מצא אותי.
רתיעתי מפני המוות ופחדי ממנו גדלו, בו בזמן שאמונתי בו גדלה - המוות מגיע לכולם, לא משנה מאיזה מוצא הוא, מלך או כלב אשפתות. במובן הזה המוות הוגן. ובכל לוויה שראיתי בילדותי (והן היו רבות מספור) כולם בבירור חשבו שהמוות היה לא הוגן בכך שהוא לקח את הנפטר "מוקדם מדי". אך לטעמי, זה רק הוסיף להוגנות של המוות - זה לא שהוא "לא הוגן" רק למישהו אחד, אלא לכולם הוא "לא הוגן", מה שאומר שהוא הכי "הוגן".
עקב פחדי, שמרתי על היגיינה עצמית בעוד ששאר המשרתים התרחצו בבוץ; כאשר הייתי חולה הייתי מתפולל יום ולילה לאדוני המוות שישאיר אותי בחיים, ורדפתי אחרי כל תרופה אפשרית. וכאשר מישהו מת - לא הייתי בא להלוויה או מתקרב לאיפה שהוא היה. זכרונות רעים מילדותי היו עולים, וסיוטים היו חוזרים אליי על מותי הבלתי נמנע.
במהלך השנים התקדמתי בתפקידים עקב עבודתי החרוצה מאוד, ולפני ארבע שנים, עם מותו של הבאטלר הזקן, מוניתי להיות הבאטלר החדש - ראש המשרתים ומשרתו האישי של הלורד (ואחראי על הין והאוכל, אבל זה פחות חשוב). הגעתי סוף סוף למעמד הכי קרוב למשפחת האצולה שאליו יכלתי להגיע.


הלורד בנג'מין סימור הוא איש חביב שתמיד היה נדיב אליי, ומזלו לא שפר עליו והוא היה קתולי בזמן שמלכתנו שתחיה היתה אנגליקנית שונאת-קתולים (עקב כך הייתי צריך להעמיד פנים שאני קתולי, אבל זה לא הפריע לי). לאחר שנהפכתי לבאטלר שלו, יחסינו נהפכו לקרובים - אם לא היו הבדלי מעמדות בינינו, אולי היינו חברים. כאשר היינו לבד היה מתייחס אלי בקרבה שרוב הלורדים לא היו מעזים להפגין מעולם (בחברת אנשים היה ריחוק מה, אך גם הוא היה קטן , ולעיתים אף הזמין אותי לשבת ולסעוד עמו, ובמהלך הזמן ששירתתי אותו הפכתי לאיש סודו ויועצו.
כאשר החליט הלורד להגר לעולם החדש הוא רצה שאבוא איתו. בתחילה, לא רציתי להצטרף - מי רע לי פה, באנגליה הישנה והטובה? הלורד יחסר לי, אך בסך הכל נוח לי פה. אבל הלורד סיפר לי סיפורים על הזהב האדיר שנמצא בכמויות בעולם החדש, ועל מה שהספרדים מצאו. חמדנותי הישנה התעוררה שוב, רעבה שבעתיים. דמיינו לעצמכם - הלורד ואני נצבור זהב ונהיה עשירים! ככל שהלורד יהיה עשיר יותר, כך גם אני אהיה עשיר יותר ואחייה חיים טובים יותר! או שאולי אשיג זהב משל עצמי ואהיה במעמד שווה ללורד! הרי כולם יודעים שזהב בכמויות מספיקות מנצח כל דם אציל וכל כומר נאצל. הסכמתי ללכת, רק אני והלורד, מלווים בכומר, האב מרטין טרבילוו, חברו הטוב של הלורד. היינו הולכים להתוודות בפניו (לא שהרגשתי צורך להתנצל על מעשי לאל לא קיים, אבל זה היה דרוש למען מראית העין של הקתוליות).
המסע בספינה נמשך שנתיים, ובמהלכו יחסיי עם הלורד התקרבו עוד יותר. כל מי שבספינה שהיה לו עסק עם הלורד עבר דרכי, וכך כולם הכירו אותי כמשרתו האישי של הלורד הגדול.
במהלך השהות על הספינה שמעתי הרבה דברים על הילידים השדים בעלי העור האדום, על הררי הזהב שנמצאו ועל הספרדים. בהקשר זה שמעתי על פונס דה-ליאון, הספרדי שחיפש (ומצא, על פי השמועות) את מעין הנעורים. מיד ידעתי שזו היתה מתנה מהלורד שלי, המוות! הוא יתן לי את הכלי הנפלא כמתנה על שירות נאמן - הכלי שיתן לי לא למות אף פעם, ולחיות לנצח!

tl;dr - אופי
  • חמדן ותאב בצע (Greedy), ויש גם לא מעט קנאה (Envy)
  • פוחד מלמות, וממוות באופן כללי (מחשש לחייו, המוות עלול להידבק עליו והוא ימות). נראה שכשאר חייו בסכנה/יכול לשפרם במידה רבה (אותו דבר מבחינתו) הוא שוכח מפחד זה
  • רוצה את החיים הטובים ביותר לעצמו, הן מבחינת כסף ודברים חומריים, והן מבחינת חיי אלמוות
  • משרת את הלורד בנג'מין סימור כדי להשיג חיים חומריים יותר טובים, אך מבחינתו הלורד האמיתי שלו הוא המוות, וזאת כדי להשיג חיי נצח
  • לא מאמין באלוהים, רק במוות (הוא וודאי, בניגוד לאלוהים)
  • מטרותיו בארץ החדשה הן זהב ומעין הנעורים

הדפס

  [לא יצירה] ברכות למנהל!
נכתב על ידי: תומר גיל - 02-08-2016, 12:41 AM - פורום: הבימה המרכזית - אין תגובות

זה לא שיר ולא חרוז,
אבל ברכות לגל התפוז!

סתם, גל ירון מנהל את הבימה. קבלו אותו במחולות ובצהלות!

הדפס

  מציאות תוקפת [טריגר ארוטי ומיני]
נכתב על ידי: גל ירון - 02-07-2016, 01:29 AM - פורום: הבימה המרכזית - תגובות (1)

*****טריגר ארוטי ומיני**

חשוב לציין שהסיפור בדיוני.


אנחנו יושבים באוטו שלי, הבית קפה כבר סגר את האורות, בין ידי נימצא שיערך הכתום ובין שפתי נמצאות שפתותייך ולשונך.
את טעימה כל כך, וענוגה כל כך. מהפה אני עובד לנשק את הצוואר, מזיז את שיערך קצת לאחור וחושף פיסת עור מהצוואר, ומנשק, ואת? את זזה ומתפתלת, כמה שאפשר להתפתל באוטו הקטן שלי, אבל את מתפתלת, מדי פעם מוציא גניחה נעימה.
ושנינו יודעים מבפנים, שאין לזה לאן להתפתח, שאין לזה לאן ללכת, את הרי נשואה, ואני? ילד בן עשרים וארבע.
אבל שינינו יודעים שאם לא היה בעל ברקע כבר ממזמן הייתי אצלך.
את לא אוהבת אותו, את לא רוצה אותו, אבל את לא יכולה לפרק משפחה ואני לא יכול לתת לזה לקרות על מצפוני. אבל שנינו רוצים את זה כל כך חזק, שנינו רוצים אחד את השנייה.
אנחנו מסתכלים בעניים אחד של השנייה מתמסרים לאווירה ולהרגשה שאופפת אותנו. מרגישים, ואני רוצה כל כך עוד, זה בוער לי בלב בידיים.
אני מרגיש את אותו הדבר ממך, אני לא יכול להוריד ממך את השפתיים, ואת כמוני מתמסרת אלי ומרגישה אותי.
לי זה צריך להיות כל כך מורכב, למה זה צריך להיות כל כך פוגע, למה הדברים לא יכולים להיות פשוטים.
כבר השעה שלוש לפנות בוקר, ואנחנו עדים באוטו, מחזיקים ידיים מנשקים שפתיים, אני בראשי יודע שאיתך אני רוצה היות שאיתך אני רוצה להעביר את הלילה, והידיעה שאת חוזרת אליו לבן נפקנית, לאותו הבית, אמנם לא לאותה מיטה, מבלי שאני יכול להצטרך אליף הורגת אותי מבפנים.
אני כל כך רוצה להרגיש אותך קרובה, אני כל כך רוצה להרגיש אותך עירומה. לדעת שמחר בבוקר נתעורר אחד ליד השנייה, ונצחק ונחייך נכין ארוחת בוקר נשתה קפה, ושנינו נדע שזה זה.
אבל המציאות מכה, וקצת אלימה ואתה יודע שהיא לא איתך, עם כמה שהיא רוצה להיות היא לא יכולה. ואתה נאבק עם עצמך והיא אומרת שכבר מאוחר והיא צריכה לצאת, אבל היא לא רוצה, היא נאבקת בעצמה על לצאת.
בסופו של דבר היא ניצחה, אבל לפני שהיא הלכת נתנה עוד נשיקה, שתשאר לטעם טוב. נכנסה לאוטו ונסע.

הדפס

  סיפור ללא כותרת רישמית
נכתב על ידי: מיכאל בראון - 12-25-2015, 01:50 AM - פורום: הבימה המרכזית - אין תגובות

חברי קהילה יקרים החלטתי לכתוב סיפור כל פעם אפרסם חלק ממנו אשמח לביקורות בונות, דעות, מחשבות והצעות לשיפורים.

*בוקר טוב, נא להתעורר*

*בוקר טוב, נא להתעורר*

*בוקר טוב, נא להתעורר*

אני שומע את הקול המונוטוני והמוכר מהשעון המעורר שלי ומכבה אותו.
המיטה משמיעה קול חורק כשאני קם ומסתכל דרך החלון על העיר העתידנית הפרוסה תחתי ובעת רוטינת הבוקר אני נזכר.
שנים עברו מאז עברתי לעיר החופש החדשה, מאז שהמלחמה ושאריותיה הקטלניות עברו מאיתנו.

*קול חריקה של עצמות*

אני צריך לנסוע לראות שוב את דוקטור שוורץ העצמות הזקנות הללו שוב חורקות... זה יחכה למחר היום אני נוסע לפגוש את השגריר שעליו אני אמור להגן, מה השם שלו שוב?
האולט, קופרמן, אוקבוט השמות מתבלבלים לי כבר.
אני אקרא בדרך לשם את התיק שוב.
אני שותה תה של בוקר מהמכונה ואוכל איזה דייסה שהמכונה השנייה הכינה, לוקח כדור והולך להתקלח.
לאחר המקלחת מתלבש לוקח את התיק והמזוודה הקטנה ויוצא מהבניין דירות בו אני גר.
למטה מחכה לי אדם קטן ולחוץ במעיל שמעלה אותי על מונית לרכבת ששם באחד הקרומות הפגישה תתקיים.
למה אי אפשר פעם אחת מקום יותר נוח.
*קולות ממורמרים ורטינות*
מגיע לתחנת הרכבת ומי זו שם בכניסה? זו ברברה.
"ומה היא עושה כאן?!"
אני שואל בקול צרוד ורוטן את האיש הקטן.
הוא רק מזרז אותי להתקדם ואני עושה כך.
מברך אותה לברכת בוקר טוב וממשיך לקופת הכרטיסים, אוסף את הכרטיס ועולה על הרכבת הראשונה שמגיעה.
מגיע לקרון...
*נשימות ואנחות חזקות מגיעות ממנו*
*האקדח שלי מדגם מאוזר עם המשתיק קול כבר ביד אוטומטית מתוך הרגל*
*פותח את דלת התא באיטיות ומכוון את האקדח פנימה*
*מסתכל פנימה ומופתע*
סוף קטע א

הדפס

  איש המתים החיים
נכתב על ידי: מיכאל בראון - 12-20-2015, 12:38 AM - פורום: הבימה המרכזית - אין תגובות

איש המתים החיים
שיר או סיפור אתם מחליטים, אני כתבתי ומחפש תגובות :
איש המתים חיים!
הנה יורד הלילה על בית הקברות השלו של העיירה
איש המתים החיים עולה בכל הדרו, טהרתו וטומאתו מתוך קברו ביתו
והנה הוא רואה אדם זר וחיי הנכנס לבית הקברות
שואל אותו במבט ריק מדוע הגעת בשעתם של המתים אליי?
עונה לו הזר אשתי מתה והצטרפה למתים אך לפני שנה
איני יכול להיות בלעדיה מבקש אני להצטרף אליה אל המתים
אומר לו איש המתים אין יכול אתה כיוון שעוד לא הגיעה שעתך
אומר הזר שיעשה הכול על מנת להצטרף לאשתו
איש המתים שלא חש חמלה מעולם מתחיל לחוש את רגש החמלה המכאיב ובמוחו עולה רעיון ציני אך משעשע.
אומר לו האיש יכול אתה להצטרף אליה אך בתנאי אחד כל מחצית יובל תצטרך להיפרד ולעזור לי כאן, הזר מסכים לעסקה והאיש לוקח ממנו את חייו מותו ונשמתו.
הזר רואה את אשתו ומצטרף אליה, לאחר כחצי יובל עולה לפניו איש המתים החיים ומזכיר לו את העסקה שעליה חתמו.
אך הזר שמלכתחילה לא התכוון לקיים את העסקה מסרב לעזוב את אשתו.
איש המתים החיים (אשר צפה זאת מראש) בזעמו המשועשע הופכו לאבן ונותן לו צורה של מלאך, מלאך שבוכה את דמעות המתים
הוא אינו מת ואינו חיי הוא פשוט שם לנצח ובצערו מגן הוא על החיים מהמתים ועל המתים מהחיים
וכך מקיים הוא את צדו בעסקה כך שאם רואים אתם בבית הקברות מלאך הבוכה בצורה זו או אחרת
דעו לכם שזהו אותו זר שנענש על חטאו, חפשו קבר של אישה ללא שם משפחה
ושימו על שניהם פרחים של אהבה כדי להראות את סליחתכם ואם תשמעו את המילים "תודה לך אתה מכפר על חטאים ישנים" תדעו שזה קולו של איש המתים חיים שמותיר לכם לעזור למלאך המקולל.

הדפס

  שלוש דפיקות בלילה גשום...
נכתב על ידי: מיכאל בראון - 12-14-2015, 06:46 PM - פורום: הבימה המרכזית - אין תגובות

שלוש דפיקות בלילה גשום...
גשם בחוץ הברקים מבריקים, האם יתכן כי אני שומע צעדים?
גשם בחוץ הרעמים חזקים, האם יתכן שהיו אלה רק צללים?
שומע אני דפיקה בדלת או שמה זו הרוח שמעיפה ענפים?
אני קם ממיטתי ומציץ מהחדר; דרך הזכוכית הברק מבריק, עומד שם אדם במעיל והינה כבר שלף את האקדח, אני פותח את הדלת בתמימות והאיש נכנס.
אני מתחנן על חיי, האיש יורה ללא רחמים ואני מתעורר מהסיוט הנורא בלילה גשום במיטתי החמימה ושומע שלוש דפיקות בדלת...

הדפס

Video שלום, חבר. הקהילה החופשית נפרדת מאשחר.
נכתב על ידי: עידן זיו - 12-12-2015, 12:35 PM - פורום: זה? זה אני עשיתי. - אין תגובות

אשחר עוזב אותנו ל3 חודשים לדרום אמריקה,  אז הכנו לו סרטון. אתם מוזמנים לכתוב לו כאן אם לא השתתפתם בסרטון או שיש לכם מה להוסיף. 



הדפס