RPforum.net - הפורום שלי באמת
קטסטרופה - גרסה מובנת להדפסה

+- RPforum.net - הפורום שלי באמת (http://rpforum.net)
+-- פורום: מת"ת - מפגש, תיאטרון, תרבות (http://rpforum.net/forumdisplay.php?fid=69)
+--- פורום: הבימה המרכזית (http://rpforum.net/forumdisplay.php?fid=29)
+--- אשכול: קטסטרופה (/showthread.php?tid=414)



קטסטרופה - הדס זלדין - 10-06-2016

כשהבטן מתהפכת והעולם רועד,את יודעת שמשהו קרה,את יכולה להתעלם כמובן..אבל זה לא עוזר.
הבטן משמיעה קולות שוב ועוד יותר על העובדה שניסית להתעלם ממנה,לא יפה,להתעלם מחלק ממך..אבל זה מה שעשית גם ככה עד היום.
את מסתכלת על האנשים ברחוב בדרך לתחנת אוטובוס,הם צועקים אחד על השני כרגיל,משהו עם חובות ובנקים מושחתים..ואז את מבינה,שהכל רגיל.
זה רק אצלך.הרגליים עוד זזות ומוח עוד חושב,עמוס נורא,כמעט קורס תחת עומס,אבל עדיין עובד.רק אם תתנו לו לנוח,רק אם תתני לעצמך לנוח..תרגישי אפילו את הרגליים.
את רוצה לקחת אוטובוס לכיוון אחר לגמרי,הכיוון ההפוך לכיוון שהחיים שלך הולכים אליו,אבל את יודעת שזה לא מציאותי...לפחות את יודעת משהו,זה עידוד.
אז יש השלכות לכל דבר,ואנשים בחיים הולכים ובאים..אבל ההרגשה הזאת תכתים את היום הזה עד היום האחרון שלך,הוא יכול להיות מצוין,הוא יכול להיות היום הכי טוב בעולם,
אבל הבטן שלך תזכור ימים אחרים לנצח.
ניצבות לפניך כרגע שתי אפשרויות: או להתעלם מהכל או להתמודד..עם הכל.
והאוטובוס מגיע ומעיף עם הזיהום שלו והאוויר החם את שתי האפשרויות,הן עפות באוויר ונעלמות כלא היו.אתה עולה על האוטובוס,מרגישה שהוא לא יודע
כמה את באמת כבדה במציאות,כמה שוקלים הזכרונות שלך ,וכל האנשים באוטובוס ,הם לא יודעים כלום,את מקנאה בהם על זה.
הם לא צריכים לחשוב על כלום,חוץ מהדברים הפשוטים,האם הם זכרו לנעול את הדלת,האם הם הכינו שיעורים,ולמה המורה ההיא לא חולה היום ולמה גם לא מחר.
והכל כבד מכדי שתשתפי מישהו,כי הוא לא יכול להרגיש את המשקל הזה,אז כשהוא יידע את תרגישי מזויפת,אומרת לעצמך שעכשיו הוא מבין,אבל מה הוא יודע...
כשהוא עולה לאוטובוס הוא לא מרגיש כבד ממנו,הוא מרגיש בטוח בתוך קופסת מתכת.
את יוצאת מהאוטובוס ,הוא סוף סוף הגיע לתחנה שרצית,באופן מקרי או אירוני,התחנה האחרונה שלו...את מתרחקת לאט לאט מהתחנה,הולכת בעקבות הרוח
היא מעיפה את השיער לפנים שלך,כאילו אומרת לך שאת חיה ואת צריכה להתעורר,ואף פעם לא מאוחר מדי,וכן,את יכולה לקחת את היום הזה כיום חופש,אבל זה כל מה שאת מקבלת.
כי הרוח הזאת,ספציפית זאת,לא מרשה לך לוותר על עצמך.
את מורידה את הנעליים והגרביים,כבר לא מתביישת בכפות הרגליים שלך כי אין מי שיראה,ואין מי שאכפת לו,כמה כפות הרגליים רחוקות מהעיניים,כמה מאמץ אדם צריך
כדי להסתכל על כפות הרגליים שלך במקום להתסכל לך בעיניים אם הוא אוהב לדבר איתך.
לקפל את המכנסיים עוזר לך להרגיש את החיים בחזרה,החול מחליק בין האצבעות,כאילו הוא אומר שתמיד היה פה ותמיד יהיה,אולי בשבילך ואולי בשבילו.
הוא מנחם ואת רוצה להישאר עליו לנצח אבל המשימה נשארת בעינה,את מתקרבת ליצור הענק והכחול,המאיים לפעמים,ובעיקר תמיד שם.
לא משנה כמה תלאות הוא עובר,הוא שם כל הזמן,לא משנה כמה אנשים הוא עובר,הוא יישאר ,אומר שאין מה שיחסל אותו ,נראה מסכן קצת,את מתחברת אליו.
הצדפות צובטות את כפות הרגליים,אולי להן כן אכפת מהן אחרי הכל.
הרטיבות מתחילה להיות מורגשת,מכפות הרגליים ועד העיניים שלך,מים מלוחים באים בכל הצורות.