ברנרד פאוסטוס - דמותי מהעולם שהיה
#1
אז חשבתי על הרקעים שהשקעתי בהם הרבה ללאר"פים או לסשנים, ועל איך שהם מתבזבזים על 2.14 בממוצע שקוראים אותם ואחרי זה שוכבים אצלי בדרייב ולא עושים כלום. אני חושב שברקעי דמויות זה הביטויים הכמעט יחידים של היצירתיות המועטה שלי, אז חשבתי... למה לא לפרסם אותם בבימה?
אשמח מאוד אם תחוו דעתכם: הדמות מעניינת/לא? מה חסר? מה מיותר? יש טעם להשקיע בדמות ככה? איך הכתיבה שלי באופן כללי?
מקווה שתהנו :)

ברנרד פאוסטוס (Bernard Faustus)



"בתקווה ובביטחון, בתחייה אל חיי נצח דרך יֵשוּע אדוננו, אנו מפקידים בידי ריבון העולם את אחינו ג'ים גרייבס ומניחים את גופתו באדמה, עפר לעפר, אפר לאפר, אבק לאבק. יְבָרך אותו האל וישמרהו, יָאֵר האֵל פניו אליו וִיחוּנֶהוּ, יִשָׂא האֵל פניו אליו וְיָשֵׂם לו שלום"


זהו שמי. לפחות עכשיו. שמי האמיתי היה ג'ים גרייבס. נולדתי לפני 19 שנים בלונדון, בשכונת וויטצ'אפל (Whitechapel), אותה שכונה של העניים. ואכן, באופן לא מפתיע נולדתי למשפחה ענייה. לדידי, הואכל לעולם לא היה באמת מספיק, וכמעט אף פעם לא היו ממתקים. וכל זה בגלל חוסר כסף. הרי שמעתי על ילדים עשירים ממשפחות האצולה, שמקבלים כל כך הרבה, והם יכולים לאכול כמה שהם רוצים. אבל אני? אני עני, ולא היה לי דרך לשנות את זה. והכל בגלל ההורים שלי. אבי, ג'יימס גרייבס, היה קברן בבית הקברות סט. מארי שליד הקפלה הלבנה שעל שמה נקראה השכונה, ואמי, האנה גרייבס, הייתה מוכרת פרחים עם עגלה שאיתה היתה הולכת לרחוב (הרבה פעמים היא היתה זו שסיפקה פרחים להלוויות שאבי ארגן וניהל). אני הייתי הבכור מבין 6 אחים (ועוד 3 שלא שרדו), וכמובן שאני התמנתי לשולייתו של אבי, ובעתידי הייתי אמור להמשיך את עבודתו. כבר מגיל קטן עזרתי לאבי עם המתים, אך זה לא הפריע לי, אולם כשהתבגרתי, הבנתי שאלו אנשים מתים שאני שוטף ורוחץ ומסדר. מאז נרתעתי מהמוות והתחילו לי סיוטים כל כמה לילות. לעבוד ככה היה לי קשה אבל אבא שלי הכריח אותי. מה כבר יכלתי לעשות?


כשהייתי בן 10 אבא שלי אמר לי שהוא מתכנן שאני איקח חלקים יותר נרחבים ב"עסק המשפחתי" כמו שהוא עשה וכמו שאביו לפניו עשה. הוא אמר לי ש"קברנות זו 'בודה מכובדת, לא משנה מה 'רבה אנשים חשבו בעבר. 'נחנו מטפלים במתים, ומנקים אותם לפני הקבורה. ותחשוב איזו מחשבה 'חמדה זו, שיום אחד 'תה תטופל בידי מישו כשתמות." ברגע שהוא אמר את זה, החוורתי והיה קשה לי לנשום. התגלה בעיניי חזון אימים, של גופתי השוכבת דוממה וקרה בארון קבורה, וילד קטן שנראה כמוני מטפל בי. חזון זה היה כה מבעית, שבו במקום קרסתי על הרצפה, בדמעות הזולגות מעיניי הסתכלתי על אבי שהיה מעט המום מהשינוי הקיצוני במצבי, וצעקתי עליו "לא! אני לא מוכן לעשות את זה! אני לא רוצה שאף אחד יטפל בי כשאני אמות! אני לא רוצה למות! זה מפחיד! נמאס לי! אני לא רוצה להיות קברן! זו העבודה הגרועה ביותר בעולם!. פניו של אבי היו בצבע אדום-סגלגל של חבורה כואבת, וורידים במצחו התבלטו ופעמו כמו תופים. "לא רוצה להיות קברן?! מי שואל אותך, חת'כת ילד מסריח! אני עובד בקברנות, כפי שאבי עבד וכפי שסבי עבד לפני אבי, ואתה, ילד, אתה הולך להיות קברן!" "לא! נמאס לי להיות עני ולטפל במתים! אני לא הולך להיות קברן!" אבי ניגש אליי החזיק אותי בגרון ביד אחת והרים אותי תוך כדי חניקתי. "אתה הולך להיות קברן חרא קטן, ואין לך שום מילה בנושא!" "לא!" הצלחתי להפיק מגרוני החנוק וחסר האוויר. פניו של אבי התבלטו באור המנורה שהיתה על השולחן מאחורי; הם נראו כמו פניו של אחד מהשדים שתוארו בחלונות הקפלה הלבנה שלידנו. עיניו התסכלו בי בזעם נורא, בזעם שבו אלוהים מביט בחוטאים הגדולים ביותר, אני בטוח. אוויר לא נכנס לי לריאות ונקודות שחורות ריצדו בשולי ראייתי. בלחישה רמה הוא אמר "תגיד. את. זה. שוב." אולם עכשיו לא יכולתי להוציא מילים מהפה ורק חרחרתי לעברו. הוא עזב אותי ונפלתי לרצפה, משתנק ומתנשם, שואף את האוויר היקר לריאותיי. כשחזרתי לנשום כראוי, הסתכלתי לו שוב בעיניים ואמרתי לו "לא. אני הולך לעשות משהו טוב יותר, ולהפסיק להיות עני שרוחץ אנשים מתים!".
הוא נתן לי סטירה אחת משמאל ועוד אחת מימין, בכל הכוח. "לא..." סיננתי בין שפתיים נפוחות. לאחר מכן הוא המשיך להרביץ לי עם החגורה שלו, משאיר סימניפ אדומים כחולין וסגולים על גופי. אחרי כל מכה יכלתי רק להגיד "לא" חלוש.
לאחר זמן שנראה כמו שנים, הוא תפס אותי שוב באוויר, אבל הפעם מהבגדים. הייתי חבול כולי, ומדמם מכמה מקומות. "זו ההזדמנות האחרונה ש'ך, ילד. 'תה א'ולך לא'יות ילד טוב ולא'פוך לא'יות קברן, שמעת?!" הפעם, לקחתי את כל תסכוליי ופחדיי וצעקתי עליו "לאאאא!". הוא הסתכל עליי עמוק בעיניים, ולחש "אז אתה לא הבן שלי יותר", הטיח אותי בקיר אחר, והלך.
לאחר מכן חזרתי הביתה, ואמי רצה אליי. על פניה ראיתי חבורה גדולה, אך היא טיפלה בפצעיי וסיפרה לי שהיא דיברה עם אבי ואני לא אושלך לרחוב. היא כל הזמן ניסתה לשכנע אותי לחזור בי, אבל רצוני היה איתן.


וככה במשך שנה חייתי בבית כשאבי מתעלם ממני לחלוטין. חיפשתי כיוון חדש לדרכי, אבל לא הצלחתי לחשוב על דרך שבה לי יהיה הרבה כסף, מהיותי בן המעמד הנמוך. כל כך חמדתי את דבריהם של האצילים! כסף, זהב, אוכל, מעמד, תרופות וחיים טובים! זו הייתה מנת חייהם של ברי המזל, ואילו אני - אני הזבל הנחות ביותר. כל כך רציתי לחיות איתם… ואז זה היכה בי, הדרך שבה אוכל להיות כמוהם - לשרת אותם! ואם אהיה משרת טוב, אקבל יחס טוב ואוכל טוב וחיים טובים! זה הכי קרוב שאני יכול להגיע אליהם!
כשחלומי החדש ממלא את ראשי, התחלתי להתכונן. התייעצתי עם האב פיליפ, הכומר מהקפלה, לגבי מה משרת צריך לדעת ומה לעשות. רחמיו של האב פיליפ נכמרו עלי, והוא לימד אותי קורא וכתוב, כישור נדיר בקרב ילדים ממעמדי, ונימוסים בסיסיים.
וכך יצאתי ללונדון הגדולה לחפש לי משפחה טובה שאוכל לשרת. אך מזלי לא האיר לי פנים - בכל מקום שאליו הלכתי סירבו לי ואמרו שאין הם רוצי בי. גרתי ברחובות עם עוד כמה ילדים. שם פגשתי ילד נחמד בשם ברנרד פאסוטוס, יתום שהוריו היו משרתים של לורד גדול והם מתו בשריפה בביתו של הלורד. ברנרד, שחונך בידי הוריו להיות משרת, לימד אותי כל מה שהוא ידע - ולמרות שזה לא היה הרבה, זה הגדיל את סיכויי להיות משרת במשפחה אצילה.


יום אחד נער שליח הגיע למקום שאנחנו התגוררנו בו (בית חרב, לא משהו מפואר), ומסר שיש לו הודעה לברנרד פאוסטוס, בנם של משרתים ששירתו באחת מאחוזות משפחת סימור. אמרתי שאני אמסור לא את ההודעה והוא מסר לי הודעה כתובה. למזלי ידעתי לקרוא לכן החלטתי להציץ ולראות מה כתוב כל עוד ברנרד לא בסביבה (הוא היה עסוק בלקבץ נדבות באותו זמן). בהודעה היה כתוב משהו בסגנון הזה:


"ברנרד פאוסטוס היקר,
הצטערתי לשמוע על פטירת הוריך בשריפה שפרצה בביתו של קרובי,  ואני משתתף בצערך. בנוסף הצטערתי לשמוע שכעת אתה גר ברחוב, מחוסר בית ומחוסר הורים. בתור בנם של משרתיו של קרובי (משרתים מצוינים, לפי מה ששמעתי ממנו) אני רוצה להציע לך לעבוד אצלי בתור משרת.
אם אכן ברצונך לעשות זאת, בוא ביום רביעי 21 לספטמבר בשעה 14:00 לכניסה לתיאטרון הגלוב. יחכה שם אדם ממשק ביתי לאסוף אותך, אמור לו שהלורד סימור הזמין אותך.
אני מקווה שתיענה להזמנתי הנדיבה,
הלורד סימור"


קראתי את המכתב בתדהמה. הנה, הדבר אשר השתוקקתי לו יותר מכל, והוא בידיו של ברנרד! ולמה? כי הוא נולד למשפחה הנכונה! הזעם והקנאה רתחו בי. איך יכול להיות אלוהים בשמיים שעושה שהחיים יהיו כל כך לא הוגנים?! באותו רגע הבנתי שאני מסרב להאמין בקיומה של ברייה כזו. לא יתכן שאלוהים יעשה מצב כזה לא הוגן. ואז, צצה בראשי מחשבה. אף אחד לא יודע איך נראה ברנרד פאוסטוס. הם לא יבחינו בין יתום מרופט אחד ליתום מרופט אחר. גם ברנרד לימד אותו כל מה שהוא ידע, אז הם לא יבחינו בחוסר ידע שיחשוף אותי. הרעיון היה מהמם. אולם הייתי צריך לוודא שברנרד עצמו לא יעשה לי בעיות, ולקבור את ג'ים גרייבס. גם ידעתי שהזדמנות כזו לא באה בלי הקרבה מסוימת, הרי תמיד מודים לאל בכנסייה על הדברים הטובים שקורים. אבל לא ככה אלוהים פועל ואני לא האמנתי בו. ואז חשבתי על פיתרון והבנתי מי הביא לי את ההזדמנות הזו, מישהו ששירתתי בלי ידיעתי עוד מהיותי ילד קטן - המוות. אני אהרוג את ברנרד ואקח את מקומו, ובכך ג'ים גרייבס ימות. ברנרד היה אמור למות עם הוריו, היה זה מזל בלבד שהוא חי.זו תהיה מתנתי למען המוות, ובכך אשלם על ההזדמנות הנהדרת שהעניק לי.


כשברנרד חזר באותו יום, הוא הראה לי שהוא אסף 3 פני באותו יום מנדבות. הוא שמח כי הוא יוכל לקנות אוכל, ולא לאכול מהאשפה שוב. "אתה יודע ברנרד? היום בא לפה שליח וחיפש אותך" "באמת? מה הוא רצה?" "רוצים אותך במקום כלשהו, ואני אעזור לך להגיע לשם, ג'ים" "ג'ים, הכל בסדר? בפעם האחרונה שבדקתי אתה היית ג'ים ואני הייתי ברנר-" זינקתי לעברו עם מוט ברזל מחודד שהכנתי מראש. הפלתי אותו על הרצפה והתיישבתי עליו כך שהוא לא יוכל לקום. "ג'ים מה אתה עושה?! הצילו!" "מהיום אתה ג'ים ואני ברנרד. וג'ים גרייבס מת היום!" צעקתי ודקרתי אותו בחזה עם מוט הפלדה, ואז שוב, ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב… דמו ניתז על חזהו, המוט, ידיי ופרצופי. כשסיימתי ראיתי אותו שוכב שם, קר ודומם, כמו שראיתי את כל אותן הגופות האלו פעם. מחשבתי הראשונה היתה שהקברן שיטפל בו מסכן, כי הוא יצטרך לנקות אחרי הבלאגן שלי. המחשבה השנייה הייתה שזהו קורבן שאדוני המוות ירצה בו. בלהט זעמי כל פחדי מפני המוות נשכח ממני. מלמלתי לי את תפילת ההשכבה האחרונה [ראה בתחילת הרקע], ולקחתי את כספו ואת ציודו המועט של ברנ-... ג'ים. ניקיתי את ידיי ופרצופי שהוכתמו בדם, והלכתי משם. לא טרחתי לטפל בגופה, ימי הקברנות שלי נגמרו באופן רשמי באותו יום. חוץ מזה, זו לונדון - למי יהיה אכפת מעוד גופה של ילד?


הלכתי עם משרתו של לורד סימור, והוצגתי בפניו. המשרתים האחרים לימדו אותי איך אני אמור להתנהג, איך לקוד נכון (כמצופה ממשרת במשפחת אצולה המכובדת כמו משפחת סימור), וכאשר הלורד מצווה עלי יש לענות לו: Yes, my lord.
עבדתי קשה והצטיינתי. עליתי בתפקידים, ומצאתי את מקומי בקרב משפחת סימור. אם מישהו שאל על עברי אמרתי שאני לא זוכר מה קרה, רק יודע שהייתה שרפה בה הוריי מתו, ומאז גדלתי ברחובות עד שהלורד סימור מצא אותי.
רתיעתי מפני המוות ופחדי ממנו גדלו, בו בזמן שאמונתי בו גדלה - המוות מגיע לכולם, לא משנה מאיזה מוצא הוא, מלך או כלב אשפתות. במובן הזה המוות הוגן. ובכל לוויה שראיתי בילדותי (והן היו רבות מספור) כולם בבירור חשבו שהמוות היה לא הוגן בכך שהוא לקח את הנפטר "מוקדם מדי". אך לטעמי, זה רק הוסיף להוגנות של המוות - זה לא שהוא "לא הוגן" רק למישהו אחד, אלא לכולם הוא "לא הוגן", מה שאומר שהוא הכי "הוגן".
עקב פחדי, שמרתי על היגיינה עצמית בעוד ששאר המשרתים התרחצו בבוץ; כאשר הייתי חולה הייתי מתפולל יום ולילה לאדוני המוות שישאיר אותי בחיים, ורדפתי אחרי כל תרופה אפשרית. וכאשר מישהו מת - לא הייתי בא להלוויה או מתקרב לאיפה שהוא היה. זכרונות רעים מילדותי היו עולים, וסיוטים היו חוזרים אליי על מותי הבלתי נמנע.
במהלך השנים התקדמתי בתפקידים עקב עבודתי החרוצה מאוד, ולפני ארבע שנים, עם מותו של הבאטלר הזקן, מוניתי להיות הבאטלר החדש - ראש המשרתים ומשרתו האישי של הלורד (ואחראי על הין והאוכל, אבל זה פחות חשוב). הגעתי סוף סוף למעמד הכי קרוב למשפחת האצולה שאליו יכלתי להגיע.


הלורד בנג'מין סימור הוא איש חביב שתמיד היה נדיב אליי, ומזלו לא שפר עליו והוא היה קתולי בזמן שמלכתנו שתחיה היתה אנגליקנית שונאת-קתולים (עקב כך הייתי צריך להעמיד פנים שאני קתולי, אבל זה לא הפריע לי). לאחר שנהפכתי לבאטלר שלו, יחסינו נהפכו לקרובים - אם לא היו הבדלי מעמדות בינינו, אולי היינו חברים. כאשר היינו לבד היה מתייחס אלי בקרבה שרוב הלורדים לא היו מעזים להפגין מעולם (בחברת אנשים היה ריחוק מה, אך גם הוא היה קטן , ולעיתים אף הזמין אותי לשבת ולסעוד עמו, ובמהלך הזמן ששירתתי אותו הפכתי לאיש סודו ויועצו.
כאשר החליט הלורד להגר לעולם החדש הוא רצה שאבוא איתו. בתחילה, לא רציתי להצטרף - מי רע לי פה, באנגליה הישנה והטובה? הלורד יחסר לי, אך בסך הכל נוח לי פה. אבל הלורד סיפר לי סיפורים על הזהב האדיר שנמצא בכמויות בעולם החדש, ועל מה שהספרדים מצאו. חמדנותי הישנה התעוררה שוב, רעבה שבעתיים. דמיינו לעצמכם - הלורד ואני נצבור זהב ונהיה עשירים! ככל שהלורד יהיה עשיר יותר, כך גם אני אהיה עשיר יותר ואחייה חיים טובים יותר! או שאולי אשיג זהב משל עצמי ואהיה במעמד שווה ללורד! הרי כולם יודעים שזהב בכמויות מספיקות מנצח כל דם אציל וכל כומר נאצל. הסכמתי ללכת, רק אני והלורד, מלווים בכומר, האב מרטין טרבילוו, חברו הטוב של הלורד. היינו הולכים להתוודות בפניו (לא שהרגשתי צורך להתנצל על מעשי לאל לא קיים, אבל זה היה דרוש למען מראית העין של הקתוליות).
המסע בספינה נמשך שנתיים, ובמהלכו יחסיי עם הלורד התקרבו עוד יותר. כל מי שבספינה שהיה לו עסק עם הלורד עבר דרכי, וכך כולם הכירו אותי כמשרתו האישי של הלורד הגדול.
במהלך השהות על הספינה שמעתי הרבה דברים על הילידים השדים בעלי העור האדום, על הררי הזהב שנמצאו ועל הספרדים. בהקשר זה שמעתי על פונס דה-ליאון, הספרדי שחיפש (ומצא, על פי השמועות) את מעין הנעורים. מיד ידעתי שזו היתה מתנה מהלורד שלי, המוות! הוא יתן לי את הכלי הנפלא כמתנה על שירות נאמן - הכלי שיתן לי לא למות אף פעם, ולחיות לנצח!

tl;dr - אופי
  • חמדן ותאב בצע (Greedy), ויש גם לא מעט קנאה (Envy)
  • פוחד מלמות, וממוות באופן כללי (מחשש לחייו, המוות עלול להידבק עליו והוא ימות). נראה שכשאר חייו בסכנה/יכול לשפרם במידה רבה (אותו דבר מבחינתו) הוא שוכח מפחד זה
  • רוצה את החיים הטובים ביותר לעצמו, הן מבחינת כסף ודברים חומריים, והן מבחינת חיי אלמוות
  • משרת את הלורד בנג'מין סימור כדי להשיג חיים חומריים יותר טובים, אך מבחינתו הלורד האמיתי שלו הוא המוות, וזאת כדי להשיג חיי נצח
  • לא מאמין באלוהים, רק במוות (הוא וודאי, בניגוד לאלוהים)
  • מטרותיו בארץ החדשה הן זהב ומעין הנעורים
Red like roses fills my dreams and brings me to the place you rest.
White is cold and always yearning, burdened by a royal test.
Black the beast descends from shadows.
Yellow beauty burns gold.
הגב
תודה ניתנה ע"י:
#2
יש לי הערה בנוגע לאסטתיקה.
כשאתה כותב בוורד הוא יורד לך שורה באופן יחסית אסטתי גם כשאתה לא יורד שורה בעצמך (אנטר או שיפט+אנטר).
הפורום חותך את השורות ברוחב הרבה יותר גדול, וזה נראה ממש לא טוב אם אתה לא מכניס ירידות שורה באופן ידני.
הסיו"ר הצודק
 
:בוטן: ביום - מלך הבוטנים / בלילה - מלך החצילים :חציל:



İmage
הגב
תודה ניתנה ע"י:


קפיצה לפורום:


משתמשים אשר צופים באשכול: 1 אורחים